אמהות ומלחמה

המחזור שלי נפסק ב-7 באוקטובר, 2023. הוא לא יחזור.

משהו בתוכי ידע עוד לפני שהמוח שלי יכול היה לעכל - האימהות שלי התנפצה. הוודאות הבסיסית שאני יכולה להגן על ילדיי, שאהבה יכולה להיות מגן, התפוגגה ברגע אחד. הגוף שלי הגיב לפני שאני הגבתי, כאילו הבין את האמת הבלתי נסבלת: שום דבר כבר לא יהיה בטוח.

באותו יום, הייתי רחוקה מהבית, בסלובקיה, בדיוק סיימתי לביים הצגה שגם כתבתי – קומדיה, על אתגרי האימהות המודרנית : "I LOVE MAMA" והפרמיירה נקבעה ל-7 באוקטובר. בני הצעיר היה איתי, למזלי. הייתי מנותקת. שמעתי את הקהל צוחק. בדרך כלל, זה היה ממלא אותי באושר. אבל לא באותו הלילה. באותו לילה, יכולתי לחשוב רק על ההורים בישראל שלחשו לילדים שלהם שיהיה בסדר... חיבקו אותם קרוב קרוב - כאילו אהבה לבדה יכולה לעצור כדורים.

התמונות צרבו אותי. בייחוד שירי ביבס, חובקת את שני העוללים הג'ינג'ים המתוקים. את האימה בעיניים שלה... הרגשתי בעצמות שלי. את חוסר האונים. יכול להיות שאנחנו לא יכולים להגן על הילדים שלנו? שלא משנה כמה עזה האהבה שלנו אליהם, אנחנו לא יכולים להבטיח להם ביטחון?

ביטלתי את כל חגיגות הפרמיירה. עמדתי מול הקהל וסיפרתי להם מה קורה במדינה שלי, לעם שלי, לאמהות ולאבות ולילדים שלעולם לא ישובו הביתה. סיימתי את הערב עם תפילת ה"הבדלה",  שמסמנת את ההפרדה בין אור לחושך.

אחרי שדיברתי, אחת השחקניות משכה אותי אל מאחורי הקלעים. היא בקושי מדברת אנגלית, והתקשתה למצוא את המילים. בסוף היא פלטה בסלובקית:. "Moje babička židovské!" הבנתי. סבתא שלה הייתה יהודייה. עבדתי איתה חודשיים, במחזה שלי היהדות די מושרשת... איך היא מעולם לא הזכירה את זה? כשדמעות עדיין זולגות על פניה, היא סימנה לי שזה סוד, שלא מדברים על זה ולא מספרים את זה. הבנתי שהפחד שלי הוא פחד עתיק , גם סבתא שלה פעם הרגישה את הפחד הזה- של חוסר היכולת להגן על ילדיה. ולכן, היא החליטה לא לגדל אותם כיהודים. אבל באותו לילה, הנכדה של אותה הסבתא, רצתה לספר לי שהיא מרגישה את הכאב בליבה.

הבן שלי - שהיה אז בן 13 - ביקש את המפתח לדירה שלנו. הוא רצה ללכת "הביתה"(אז לא הבנו שזה ייקח חודש וחצי כי כל הטיסות התבטלו). שאלתי אם הוא בסדר להיות בדירה לבד, אם הוא לא מפחד. הוא אמר שהוא בסדר. "את יכולה להישאר כמה שאת רוצה - זה פה ממול" . נתתי לו את המפתח. כשחזרתי לדירה שעה מאוחר יותר, הוא ישן. אבל ליד המיטה שלו, היה סכין מטבח גדול. וגם בסלון ליד המחשב.

עברו 16 חודשים. השבוע, שירי ביבס ושני בניה הוחזרו בתוך ארונות שחורים – חתומים, עם מפתחות שלא התאימו למנעולים. אני לא יכולה להגיד שאני מופתעת... אולי קיוו שלא נפתח אותם?

בדיקות פורנזיות אישרו את הבלתי נתפס: בידיים חשופות חנקו את שני התינוקות למוות. בנוסף , התברר שהגופה שהוחזרה כאילו הייתה של אמם, שירי, בכלל לא היתה שלה – אלא של אישה אלמונית. זה לבדו אומר הרבה על מעמדן של נשים תחת איסלאם קיצוני. יום לאחר מכן, אחרי לחץ לא מתון, הוחזרה גופתה של שירי וזוהתה – אך לעולם לא נדע אם היא ראתה את ילדיה נרצחים מול עיניה.

את I LOVE MAMA  כתבתי כקומדיה על אתגרי האימהות המודרנית. אבל הקדשתי את ההפקה הזאת להורים שאיבדו את ילדיהם, ולילדים שאיבדו את הוריהם ב-7 באוקטובר – כשהם מתמודדים עם אתגרים הרחוקים מלהיות מודרניים. אלו זוועות שהיינו אמורים להשאיר מאחור, ועם זאת, הן כאן – עתיקות, ברבריות, ועדיין מתרחשות מול עינינו.

אמהות אמורה להיות הבטחה. במשך דורות, אנחנו לוחשות "אני אשמור עליך". אנחנו גם חייבות להאמין בזה. אבל מה קורה כשהשקר נחשף? מה נגיד לילדים שלנו עכשיו?  מה אני יכולה להבטיח להם?