איך שלום פורץ (8 באוקטובר 2025) | AND PEACE BREAKS OUT

ליקום יש חוש הומור.

איך אני יודעת?

חרא של עטלף.

באמת. על השיש במטבח.

דרך פתח בחלון, כל כך צר,  שצריך תואר בפיזיקה כדי להסביר איך יצור מעופף - ועיוור! - הצליח לעשות את זה.

עמדתי ובהיתי בהצהרה החומה הזאת על השיש ושאלתי ת'עצמי: "וואלה? קקי של עטלף זה סימן טוב לפני בכורה?"

ואז פנצ'ר. כי ברור שפנצ'ר.

בזמן שאני מתמודדת עם 'גדוילים' של עטלף  וגלגל רזרווי, האצבעות מגוללות בו זמנית   באובססיביות בלתי מודעת.  מה?? רענון..  שוב ריענון.

לא מעיזה להאמין למה שאני רואה כי התאכזבנו כבר יותר מדי. אבל... יכול להיות? אולי זה באמת קורה???! השלום פורץ??

זה ערב בכורה. אני בתפקיד ראשי - אני צריכה 101% ריכוז על טקסט אינסופי ופעולות...

ככה אנחנו מנסים לחיות חיים נורמליים בעולם לא-נורמלי ..

ואני האחרת עוקבת כל הזמן  בחדשות...  טראמפ , במשא-ומתן,  שארם א-שייח'..   האם זה פרק הסיום של תוכנית שאני מכורה לה וגם שונאת אותה??

ההצגה הייתה מצוינת -  קקי  של עטלף מביא מזל .

וזה לא נגמר שם... המזל הגדול   הגיע אחר כך.

שנתיים אחרי שפרצה מלחמה בטבח זוועתי שלא חווינו כמוהו - פתאום

פורץ שלום.

טראמפ  מודיע : "אני גאה להכריז שישראל וחמאס חתמו על השלב הראשון של תוכנית השלום." בני ערובה חוזרים הביתה. כוחות נסוגים.

ואז השמיים מצטרפים.

אחרי שנה כמעט בלי גשם (אוקטובר ואנחנו עדיין מזיעים),   היורה יורה ...

גשמי ברכה

טעם הדמעות משתנה ממלוח-מר למלוח-מתוק.

אז ככה ?

השלום לא פורץ דרך חור בגדר ולא צועד עם חצוצרות ברחובות.

השלום פורץ דרך פתח צר בחלון...  ומחרבן לנו על השיש.

 עוד הדרך ארוכה...  נצטרך לנקות את כל החרא . לא רק של העטלף , גם שלנו ...

להתמודד עם הקרע הפנימי, האובדן והכאב שלנו וגם של העזתים ... אין דרך שהשלום השברירי הזה יחזיק מעמד בלי להכיר גם בכאב של הצד השני ... בלי לרצות שגם לו יהיה טוב . בלי  לקחת אחריות.

ופתאום אני נזכרת   בסמל העטלף של אריאל ביבס זצ"ל , באטמן .

סליחה לכל מי שלא הצלחנו להציל.

רק ששאר החטופים יחזרו הביתה. שהלחימה תיפסק.  שנחזור למשהו דומה לשגרה.

ואם כל העטלפים בשכונה צריכים לעשות קקי על השיש שלי כדי שזה יקרה - נא  לראות בזה הזמנה לא-רשמית.

אה, שכחתי - אתם עיוורים.

The universe has a sense of humor.

How do I know?

Bat shit.

Literally, on my kitchen sideboard.

Through a window gap so narrow you’d need a PhD in physics to explain how a blind flying mammal managed that landing.

I stared at it, thinking: Is this a mess or a message?

Because yes, I believe the universe leaves breadcrumbs…

Guru-Google says: bat droppings = transformation, growth from mess, rebirth.

Didn’t get it.

Then came the news.

After two years of waiting, hoping, praying...  peace might actually be breaking out.

Coincidence? Maybe. But timing’s the universe’s favorite joke.

October 7th, 2023, war broke out. Exploded.

In an instant. A massacre. A border crossed.

We woke up to hell.

War barged through the walls and doors in boots and fire.

But peace?

Peace slips in through a kitchen window.

Tiny gap. Crooked angle. Leaving a mess.age- on the counter.

Trump. Sharm el-Sheikh. Negotiations.

And suddenly:

“Israel and Hamas have signed the first phase of a peace plan.”

Two years of nightmare and now: ceasefire.

Then the skies opened.

Blessed Rain, after a year of (almost) drought. It's October and we're sweating.  

Tears, too.

Not bitter anymore- tears of relief, of hope.

Still, the mess remains.

Peace, like housekeeping, is never once-and-done.

We know this from home:

Partners leaving dishes in the sink. Teenagers slamming doors.

Siblings bringing up politics at dinner.

Peace isn’t a miracle, it’s maintenance.

It’s saying “I’m sorry” when your ego wants to win.

Scrubbing messes you didn’t make.

Seeing someone else’s pain even when you’re drowning in your own.

If we can’t do that, the next explosion’s already warming up.

Peace doesn’t erase the past.

Hostages still need to come home.

Families still need to heal.

And the shit - ours, theirs, everyone’s - still needs cleaning.

Because peace without cleanup is just an intermission between wars.

That's how we've been living for years.

And suddenly another bat came to my mind.

The one that lived on a little boy’s pajamas.

Ariel Bibas. Four years old.

He wore the Batman symbol because he wanted to save the world.

He believed he could.

Until the world forgot how to save itself.

The world failed him. We failed him.

But maybe this small, blind creature that found its way into my kitchen isn’t random.

Maybe it flew in against logic, against odds, to remind us what little Ariel already knew:

That darkness isn’t beaten with darkness.

That even blind wings can find a crack of light.

That transformation, growth, rebirth start from mess.

So if peace really is breaking through, let it carry his symbol too.

Not the bat of fear, but of courage.

Of every child who still believes the world can be saved.

So yes- after two years of hell, peace finally squeezed through the window. Let's make it last.

For our children.

For our future.

If that means more bats crapping on my counter, fine.

Please bats, see this as an open invitation!

Oh I forgot - you’re blind.